אילת בתקופות שלטון שונות

תקופת הברונזה 1200- 3150 לפנה"ס  

כריית נחושת על ידי מצרים במאות 12 - 14 לפנה"ס בעיקר בתמנע.  

תקופת הברזל 685 - 1200 לפנה"ס  

שלמה המלך בנה את עציון גבר (מלכים א', ט', כו') ופיתח מסחר בים סוף (דברי הימים ב', ט"ו). יהושפט השתלט על עציון גבר ופיתח אף הוא מסחר בים סוף (מלכים א', כ"ד), עוזיהו כבש שוב את אילת מידי האדומים לאחר שאבדה בימי יהורם (מלכים ב',י"ד). אחז, נכדו של עוזיהו נכנע לארמים שכבשו את המקום סופית (מלכים ב', ט"ז) בתקופה זו פיתחו שבטים אדומיים את מפעלי הנחושת בערבה, בתמנע ובעמרם.  

התקופה הפרסית 538 - 330 לפנה"ס  

הנבטים פיתחו את המסחר דרך אילת והיא עולה בחשיבותה, כתובות וציורי סלע רבים של שיירות גמלים, פרשים, קרבות צייד וספינות מתקופה זו מעידים על כך. נמצאו שרידי חניות נבטיות בבקעת עובדה, חאן נבטי ליד עין יטבתה.  

התקופה הרומאית 330 - 63  

חשיבות דרך המסחר פחתה והחשיבות הצבאית גברה. אילת היוותה חלק מקו הביצורים הלימס הדיאוקלטיני בנגב ועבר הירדן, ושימשה בסיס ללגיון העשירי. אילת היתה ממוקמת במקום בו קיימת עקבה של ימינו ונקראת אילה (AILA).  

התקופה הביזנטית 630 - 330  

הביזנטים פיתחו את דרך המסחר מאילה כאלטרנטיבה לדרכי מסחר צפוניות מהמזרח החסומות על ידי הפרסים. נמל אילת נבנה על ידם ושימש להעברת סחורות מהודו וציילון. אילת היתה מקום מושבו של בישוף. היה קיים רצף של ישובים חקלאיים לאורך הערבה. אדריכל אילתי מצוין בכתובות יווניות, כמי שבנה בין היתר מספר ערים בנגב, אדריכל אילתי אחר (סטפנוס) בנה את מנזר סנטה קטרינה. 

התקופה הערבית 1099 - 630  

הצלבנים ביצרו את אילה לאחר כיבושה ב - 1151כחלק מקו הגנה על הארץ. צאלאח-א-דין כבש את אילת ב- 1171 כחלק מתכנית לאבטחת דרך עולי הרגל למכה, רינן דה שטיון מבצע התקפה על אי האלמוגים דרך אילה ב 1182- אך הערבים חוזרים וכובשים את אילה. 

התקופה הממלוכית 1516 - 1291  

הממלוכים שיפרו את דרך עולי הרגל למכה- "דארב אל חאג"' - ובנו גשר במעבר אילת,עשרות מבנים וחאנים בצדי הדרך בין ראס-אל-נקב לאילה הצביעו  על תנועת שיירות גדולה.  

התקופה התורכית 1918 - 1516  

בשנת 1842 עוברת עקבה למנהל תורכי ומצרים מקבלת תמורתה את מינהל חצי האי סיני.  

התקופה הבריטית 1949 - 1906  

ביוני 1906 נכבשה עקבה על ידי הבריטים עם צי ימי וגייסות בדואים של הקולונל לורנס.
בשנת1917 בן-צבי ובן-גוריון פרסמו  בארה"ב ספר ובו נאמר כי: עקבה תהיה חלק מארץ ישראל ותחובר במסילת ברזל לירושלים ובאר-שבע. כתוצאה מכך עקבה תהיה נמל ומרכז מסחרי, שישרת את הסחר עם האוקיינוס ההודי.
בשנת 1918 חיים וייצמן ביקר בעקבה במסגרת מאמציו להכליל אותה במסגרת הבית הלאומי - היהודי, אולם צ'רצ'יל מסר אותה לאמירות עבר הירדן שהקים. החוף המערבי, השומם, ללא מקורות מים מתוקים נשאר במסגרת הבינלאומית.
בשנת 1934 בן-גוריון ביקר באזור אום-רשרש. במכתב לשופט היהודי האמריקאי, ברנדייס הציע שאילת תהווה אלטרנטיבה לתעלת סואץ והשער לאסיה. המדינה היהודית - תיושב במהירות על ידי 50 - 100 יהודים שיחיו מחקלאות ודייג ויקיימו קשר אווירי עם הצפון. ברנדייס הציע 100,000 דולר לפיתוח מיידי של המקום.
בשנת 1947 יגאל אלון הציע דרך לכיבוש אילת, דרך הים האדום, באמצעות יחידת פלמ"ח ים, שתתוגבר ביהודים מתנדבים מדרום אפריקה.
בינואר 1949 הוכנה תכנית לכיבוש אילת. הוחלט כי חטיבת הנגב וחטיבת גולני ינועו בתנועת מלקחיים תחת פיקודו של יגאל אלון. חטיבת גולני תנוע מצד מזרח ותשמש כפיתיון גלוי ללגיון וחטיבת הנגב תנוע בחשאיות לאורך צירים מערביים מוסתרים לכיבוש אילת.

ט' באדר תש"ט 1949
הושלם כיבוש אילת כמעט ללא יריות ועם התנגשויות מעטות בלבד עם הכוחות הירדניים. במעמד סיום הכיבוש והוספת הנקודה למפת ארץ ישראל, הונף ברחבת תחנת המשטרה הבריטית דגל ישראל על ידי האלוף (במיל'), אברהם אדן (ברן), אותו דגל מפורסם, שאולתר על ידי מניפיו מסדין לבן ובקבוק דיו שהיה ברשותם. האתר בו הונף דגל הדיו הוכרז לאחרונה, כאתר מורשת ותקומה ובו מתקיימות, מדי שנה בשנה, חגיגות "יום אילת".